סוציאליסטים נוטים להסתכל על מניע הרווח, שתיפקד עד כה כתמריץ העיקרי לעבודה, כאל משהו שיש לבטלו אם רוצים להביא תנאים בריאים יותר בחברה. עבור אנשים אלו ראוי להפנות באופן דחוף את השאלה הבאה: מה יגרום לנו להשתמש בכישורים שלנו באנרגיה מספקת בשירות הייצור הכלכלי, כאשר האגואיזם (שמוצא את סיפוקו ברווח) אינו מסוגל עוד להפעיל את עצמו? אי אפשר לומר ששאלה זו מקבלת תשומת לב מספקת ממי שמתכננים להנהיג סוציאליזם. הדרישה שבעתיד אדם לא יעבוד למען עצמו אלא למען הקהילה, נותרת ריקה למדי כל עוד אין לאדם מושג קונקרטי כיצד ניתן לגרום לנפשות אנושיות לעבוד ברצון "למען הקהילה", כפי שהן עושות עבור עצמן. אפשר ללא ספק להתמכר לתפיסה שגוף מנהל מרכזי כלשהו ישים כל אחד מאיתנו במקום עבודתו, ושארגון העבודה הזה יאפשר גם להנהלה המרכזית לבצע חלוקה הוגנת של תוצרי העבודה. עם זאת, כל רעיון שכזה מבוסס על אשליה. אמנם היא לוקחת בחשבון שלבני אדם יש צורך במוצרי צריכה, ושיש לספק את הצרכים הללו, אך היא אינה לוקחת בחשבון שעצם המודעות לקיומם של צרכים אלה לא תוליד התמסרות לעבודת הייצור, אם בני האדם צפויים לייצר לא עבור עצמם, אלא עבור הקהילה. רק מודעות לכך שאדם פועל למען החברה לא תעניק שום סיפוק מוחשי; ובהתאם לכך לא תוכל לספק תמריץ לעבודה.

צריך להיות ברור שתמריץ חדש לעבודה חייב להיווצר מרגע שיש מחשבה כלשהי לבטל את התמריץ הישן של רווח אגואיסטי. כשלעצמו, ניהול הכלכלה הסוציאליסטי – שאיננו כולל את מניע הרווח בין הכוחות הפועלים בכלכלה – לא מסוגל, בשום אופן, להשפיע על הרצון האנושי לעבודה. ודווקא משום שאינו יכול לעשות זאת, הוא פוגש דרישה חברתית שחלק גדול מהאנושות החלה להעלות בשלב ההתפתחות הנוכחי. חלק זה של האנושות כבר לא רוצה להיות מובל לעבודה בכפייה כלכלית. הם רוצים לעבוד ממניעים המתאימים יותר לכבוד האדם. ללא ספק, עבור רבים דרישה זו מועלית לא במודע; אבל בחיים החברתיים דחפים לא מודעים, אינסטינקטיביים כאלה הם בעלי משמעות רבה יותר מאשר הרעיונות שאנשים מבטאים במודע. רעיונות מודעים חייבים לעתים קרובות את מקורם רק לעובדה שאין לאנשים את האנרגיה הרוחנית המספקת בכדי לראות מה באמת קורה בתוכם. אם מתעסקים ברעיונות מודעים, נעים בתוך אלמנט שאינו מהותי. לכן יש צורך לראות דרך הרעיונות המתעתעים על פני השטח אל הדרישות האמיתיות (כגון זו שהוזכרה זה עתה), ולהפנות את תשומת הלב לדרישות האמיתיות הללו. מצד שני, אי אפשר להכחיש שבזמנים כמו ההווה, כשהחיים החברתיים מיטלטלים כגלים סוערים, האינסטינקטים האנושיים הנמוכים מתפרעים אף הם. בכל מקרה, הדרישה שהוזכרה לעיל, לקיום אנושי בכבוד, מוצדקת; לא ניתן לפסולה תוך טענות על ערבובה עם האינסטינקטים הנמוכים שלנו.

אם המערכת הכלכלית הסוציאליסטית מאורגנת בצורה שלא יכולה להשפיע על הרצון שלנו לעבודה, אזי הרצון שלנו לעבודה צריך להתעורר בדרך אחרת. הסדר החברתי המשולש מכיר בכך שבשלב הנוכחי של האבולוציה האנושית, המרחב הכלכלי מוכרח להגביל את עצמו אך ורק לתהליכים כלכליים. כלכלה כזו תוכל, באמצעות איבריה השונים, לקבוע את היקף צרכי הצרכנים, כיצד ניתן להביא את התוצרת בצורה הטובה ביותר לצרכנים ובאיזו מידה יש לייצר חפצים שונים. עם זאת, לא תהיה לה דרך לעורר את הרצון לייצר; היא גם לא תהיה בעמדה לטפח את הכישורים האישיים שהם המקור החיוני של התהליך הכלכלי כולו. תחת השיטה הכלכלית הישנה – שעדיין שורדת – אנשים טיפחו את הכישורים הללו בתקווה שהן יביאו רווח אישי. תהיה זו טעות חמורה להאמין שמרחב חברתי האחראי אך ורק על הכלכלה, יוכל לעורר רצון לפתח את היכולות האינדיבידואליות של אנשים, או להאמין שלאחריות כזו יהיה מספיק כוח כדי לגרום לאנשים להחדיר את רצונם לעבודה. הסדר החברתי המשולש מבקש למנוע מאנשים לעשות את הטעות הזו. הוא שואף להקים במסגרת חיי תרבות עצמאיים, המקיימים את עצמם, מרחב שבו אדם לומד באופן חי להבין את החברה האנושית שעבורה הוא נקרא לעבוד; מרחב שבו לומדים לראות מה המשמעות של כל תוצר עבודה בודד עבור המרקם המשולב של הסדר החברתי, לראות את תוצר העבודה באור כזה שילמד לאהוב אותו בגלל הערך שלו לכלל. הסדר המשולש שואף ליצור בחיי רוח חופשיים אלו את העקרונות העמוקים יותר שיוכלו להחליף את המניע של רווח אישי. רק בחיי רוח חופשיים יכולה לנבוע אהבה לסדר החברתי האנושי שתהיה בת השוואה לאהבה שיש לאמן ליצירות פרי עבודתו. אם אדם לא מוכן לשקול טיפוח סוג זה של אהבה בתוך חיים רוחניים-תרבותיים חופשיים, אזי יכול הוא גם למשוך ידו מכל חתירה לסדר חברתי חדש. כל מי שמטיל ספק בכך שאנשים מסוגלים להגיע לסוג כזה של אהבה חייב גם למשוך ידו מכל תקווה להסרת הרווח האישי מהחיים הכלכליים. כל מי שלא מאמין שחיים רוחניים חופשיים מייצרים אהבה מסוג זה, איננו מודע לכך שהתלות של חיי הרוח והתרבות במדינה ובכלכלה היא שיוצרת את הרצון לרווח אישי – בשעה שהרצון הזה לרווח איננו היבט יסודי של הטבע האנושי. הטעות הזו היא הגורמת לאנשים לומר ללא הרף, "כדי לממש את הסדר המשולש, בני האדם חייבים להיות שונים ממה שהם כעת". לא! באמצעות הסדר המשולש, אנשים יתחנכו בצורה כזו שהם יגדלו להיות שונים ממה שהיו בעבר תחת המדינה הכלכלית.

וכשם שהחיים הרוחניים החופשיים יצרו את הדחפים לפיתוח הכישורים האינדיבידואליים, החיים המסודרים באופן דמוקרטי של התחום החוקתי יספקו את הדחפים לרצון לעבוד. מערכות יחסים אמיתיות יצמחו בין אנשים המאוחדים באורגניזם חברתי שבו לכל מבוגר יש קול בממשלה והוא שווה ערך לכל מבוגר אחר: מערכות יחסים כגון אלה הן המסוגלות להצית את הרצון לעבוד "למען הקהילה". עלינו להגיע להבנה שתחושה קהילתית אמיתית יכולה לצמוח רק ממערכות יחסים כאלה, ושמתוך הרגשה זו הרצון לעבוד יכול לצמוח. שכן בפועל התוצאה של מדינה כזו, המושתתת על זכויות דמוקרטיות, תהיה שכל אדם יתפוס את מקומו בחיוניות ובמודעות מלאה בשדה העבודה המשותף. כל אחד יידע בשביל מה הוא או היא עובדים; וכל אחד ירצה לעבוד בתוך קהילת העובדים שהוא מכיר את עצמו חבר בה באמצעות רצונו.

יהיה ברור לכל מי שמבין את הסדר החברתי המשולש שסינדיקט עצום בעל מבנה דמוי מדינה (כגון המודל המרקסיסטי) לא יכול לספק דחפים, לא לכישורים ולא לרצון לעבוד. כל המבין זאת, ידאג לכך שמהותו של טבע האדם לא תישכח בעבור צרכי החיים החיצוניים. שכן חשיבה חברתית אינה יכולה להתחשב במוסדות חיצוניים בלבד; היא חייבת לקחת בחשבון מהו האדם ומה הוא עשוי להיות.