כיצד להבנתי משתקף השילוש החברתי מתוך המשבר החברתי שאנו עוברים כיום בישראל?

שלושה כוחות יצרו יחד את הקואליציה של הממשלה הנוכחית: החרדים, נתניהו והדתיים-משיחיים, כאשר לכל אחד מהם קיים אינטרס אחר להחלשת הרשות השופטת:

1. החרדים רוצים לפגוע באין מפריע בזכויות הציבור שאיננו חרדי, על ידי כפיית אינטרסים דתיים באמצעים פוליטיים: בכל הזדמנות רלוונטית שתיקרה בדרכם הם שואפים להשליט במרחב הציבורי את צביונם הדתי; בניגוד לכלל האזרחים, הם שואפים לא לשרת בצבא או בשירות לאומי; הם שואפים למשוך עבור מוסדותיהם וציבור בוחריהם כמה שיותר כספים מתקציב המדינה.

2. נתניהו רוצה לפגוע באין מפריע בטוהר המידות המצופה ממנו כפוליטיקאי. הוא הפך את הרצון לנצח ואת היכולת להחזיק כמה שיותר זמן בשלטון לערך העומד בפני עצמו. מתקיים כאן היפוך היוצרות: השלטון לא מהווה אמצעי למימושה של מדיניות ערכית כלשהי, אלא מטרה בפני עצמה שאליה כפופה המדיניות.

3. המשיחיים רוצים לפגוע באין מפריע בזכויותיהם של הערבים המפריעים להם לייהד את כל אדמת ארץ ישראל התנכית. הם מטפחים את ההתנחלויות בשטחים הפלסטיניים ושואפים להקמתו של בית מקדש שלישי על הר הבית.
   
   

כפיית דתך על הזולת, פגיעה בזכויות הערבים וקידוש האמצעים בכדי לשלוט, מעידים כולם על קרקע מושחתת מסוימת שעליה ניצבת הממשלה. מול ממשלה שכזו הרשות השופטת מוצאת אפוא את ידיה מלאות. ומאידך, מבחינת הממשלה, היא תקועה כעצם בגרון. כתוצאה מכך הממשלה פועלת באינטנסיביות להחלשת הרשות השופטת. זוהי למעשה שחיתות המבקשת למסד את עצמה.

כיצד משתקף השילוש החברתי מכל זה?

ההלך המנטאלי המושחת הזה לא מגיע משום מקום. כדי להבין מהיכן הוא מגיע צריך לדעתי לכוון את תשומת הלב לשני דברים: האחד, למה ששטיינר כינה "שילוש חברתי", בדגש על המרחב הרוחני החופשי; והשני, למה שהוא כינה "המדינה האחדותית". חשוב להבין שאלו הם שני ניגודים. ויותר מכך, אלו הם ניגודים המתקיימים קודם כל ברמה התודעתית, שכן כששטיינר מדבר על המדינה האחדותית הוא מדבר על צורת חשיבה מסוימת, שלמעשה רבים מאיתנו עדיין מותנים לחשוב בה. צורת חשיבה זו גורסת שכדי להוביל שינוי ערכי או מוסרי בעולם עלינו לפעול באופן ריכוזי, מתוך מוקד כוח, ולהכפיף את הדבר מבחוץ. מתוך כך נוצר בהכרח מצב דואליסטי: יש את מוקד הכוח הריכוזי ויש את החברה שאותה מנסים לשנות. בתנועה דואליסטית זו יתקיים תמיד אלמנט של קונפליקט ושל אלימות (גם אם מעודנת), וזאת בניגוד למרחב הרוחני החופשי המחולל תנועה אורגנית, מוניסטית (מלשון מונו, אחד, להבדיל מדואליות) ובלתי-ריכוזית כלפי שינוי.

לצערנו, עד לימינו, רוב האנושות מותנית לחשוב באופן דואליסטי. לעיתים קרובות שטיינר התייחס להתניה זו כאל אובססיה מסוימת או כאל הפנוט, תוך הסבר כי חלף זמנה וכי בימינו, לא רק שאינה פותרת דבר, אלא שהיא אף מובילה לליבוי קונפליקטים וסבל. מאידך, ככל שאנשים יחשבו על המדינה במובנה המצומצם, כמתואר בשילוש החברתי, כך צורה זו של חשיבה תעורר פחות בעיות חברתיות.

צורת החשיבה הזו מתחילה בעולמו הפנימי של האדם. ניתן לומר שתמצית הרוחניות היא ללמד את האדם כי ישנה אפשרות שהרוח תוביל שינויים בתוכו, במקום שיתאמץ להובילם בכוחותיו הוא. אם מתוך מודעות והתבוננות אדם ישלול את התנועה הדואליסטית בתוכו, יתגלה בפניו כוחה של הרוח לפעול. מנקודת מבטו תהיה זו מעין חוויה ניסית שכן לא הוא פעל והנה בכל זאת משהו קרה. אם למשל אדם רוצה לשנות את קמצנותו, הוא נשאר בהתבוננות שקטה ולא שיפוטית עם עובדת הקמצנות כשזו מתרחשת ובכך "מפנה מקום" ומאפשר לרוח לפעול. משם, משהו כבר יקרה. אין לנו יכולת לומר מראש מה, אבל ייתכן מאוד שעצם ההתבוננות הלא שיפוטית שלו תהיה כבר התחלתו של מגע עם מקורה של נדיבות אמת. כך לומד האדם לפעול כישות אחדותית שלמה ולא ליצור בתוך עצמו שוב ושוב דינמיקות של קונפליקט פנימי. כל עוד פעל על עצמו באופן ריכוזי, הוא גינה את הקמצנות ושאף למשהו שיכול היה להיות רק דימוי מלאכותי של נדיבות ולא נדיבות אמיתית. דימוי שהוקרן באופן שטחי כהיפוכה של הקמצנות. התנועה המוניסטית, מאידך, מניחה לנדיבות אמת להתגלות באופן יצירתי ואורגני ממעמקי מהותו הרוחנית של האדם.

התניה זו לפעול ממקום ריכוזי נמתחת אפוא מעולמו הפנימי של הפרט ועד להובלת שינויים חברתיים. על בסיס זה נחזור כעת לשלושת כוחות הקואליציה:

נתניהו תופס את תפקידו כמעין אגו גדול המוביל את החברה הישראלית לכיוונים של האדרה והעצמה. כך בישראל אנו חווים מצב שניתן לכנותו 'מנהיגות מלאכותית'. אין לנו מנהיגות אמיתית, שכן מנהיגות אמיתית נובעת מהרוח ולא מאנשים החותרים להגשמת דימויים מלאכותיים. כמה שונה היתלות אלילית זו במדינה מהאופן שבו תיאר שטיינר את המדינה המצומצמת במסגרת השילוש החברתי. השילוש החברתי מבקש הלוא להקנות בדיוק את התנאים שיאפשרו לרוח להוביל את השינויים המתבקשים בחברה בצורה יצירתית ואורגנית. אלמנט דואליסטי יהיה טבוע אומנם גם במדינה המצומצמת, אבל ראש הממשלה בוודאי לא יתפוס עצמו כמעין מנהל כללי שתפקידו להוביל את החברה לכיוונים של האדרה והעצמה. במקום זאת הוא יצמצם עצמו לעיסוק בהגנה על כבוד האדם וזכויותיו, תוך הקפדה על מרחב רוחני חופשי.

גם החרדים והמשיחיים שותפים לאותה אמונה בכל-יכולתה של המדינה. במובן זה התנועות הדתיות הללו הינן למעשה פוליטיות, שכן, אחרי הכל, שתיהן שואפות לקדם שינוי מוסרי או ערכי באמצעות כוחה הריכוזי של המדינה. החרדים מקדמים חברה המבוססת על לימוד התורה, ואילו המשיחיים מקדמים את מה שהם מבינים כימי הגאולה כפי שניבאו נביאי המקרא. חשוב לשים לב ששני החזונות המקודמים הללו הינם, שוב, דימויים מלאכותיים שהשתרשו בתודעה, וזאת בניגוד ליצירה החופשית והאורגנית של הרוח. על רקע הרוחניות החופשית שהציג שטיינר, ניתן להבחין כי למעשה מדובר בתנועות פוליטיות. תנועות שאם ייצאו מהפוליטיקה יאבדו את משמעותן, שכן כל המבנה הארגוני של החרדים מבוסס על תקציבי המדינה, בעוד שהמבנה הארגוני של המשיחיים תלוי לחלוטין בכוחה הצבאי של המדינה.

ההתניה הפנימית לשנות את עצמנו באמצעות האלמנט הריכוזי המוזכר – על האלימות המעודנת הטבועה בדינמיקה דואליסטית זו – מוקרנת החוצה גם לעולמנו החברתי. כאשר לוקחים אותה לקיצוניות, בין אם בעולמנו הפנימי או בזה החברתי, מתפרצים תסמינים פתולוגיים. כך, בישראל של ימינו אנו לכודים בין שלושה כוחות שהתמסרו באופן קיצוני לאשליה המסוכנת שהם, כמדינה, כישות ריכוזית, מסוגלים ליצור עולם טוב יותר. מתבלט כאן ההבדל העצום שבין רוחניות לאידיאולוגיה, וחשוב להדגיש שגם במקרים פחות קיצוניים – כלומר בימים אחרים של ישראל או במדינות אחרות – בכל מקום בו פתולוגיה זו מתקיימת, ניתן יהיה לזהות את תסמיניה. כל עוד לא נכיר ונגלה את המשמעות הנשגבה של "לא אני, כי אם הרוח דרכי", תמשיך החברה להתנדנד בין סימפטומים חברתיים קיצוניים יותר או פחות.