למרות שהם מסתובבים כאן כבר מאה שנים, רעיונותיו של שטיינר למבנה חברתי מתוקן קשים להבנה ועוד יותר קשים ליישום. אולי כי מפתה לחפש בהם תבנית ברורה, בעוד שכמו כל דבר הנובע מהרוח הם שואפים לחופש. מבוא לשילוש חברתי

לו היינו סופרים את כמות הפעמים שרודולף שטיינר הזהיר בכתביו ובהרצאותיו כי השילוש החברתי איננו תכנית מופשטת לארגון מיטבי של החברה, היינו מגיעים למספר גבוה למדי. השילוש החברתי אינו תכנית מופשטת, אידאולוגיה או אג'נדה ואפילו לא מודל או תיאוריה. מהו, אם כן, אם איננו כל אלו?

התשובה קשורה לכך ששטיינר היה בראש ובראשונה מורה רוחני. שני דברים מאפיינים מורים כאלו ומתקשרים גם לשילוש חברתי: הראשון, הם יודעים כי הרוח* מהווה מעין "מפתח מאסטר" הנותן מענה לקשת הבעיות, הקונפליקטים והסבל שאנו חווים בעולמנו הארצי; הרוח הופכת את הקיום הארצי שלנו לשלם ומסוגלת להנחותנו בכל נושא ונושא לאור התבונה. והשני, מורים רוחניים מסוגו של שטיינר מצויים במצב תמידי של ענווה ויראה כלפי הלא-נודע. הם מתמקדים אך ורק בתנאים המעוררים את הרוח באדם – אך אינם מתיימרים לדעת כיצד בדיוק, באופן ייחודי, תבוא הרוח לידי ביטוי – באמצעות כל אחת ואחד. דוגמטיות, מכל סוג שהוא, איננה מתיישבת עם התחדשותה הבלתי-נדלית של הרוח.

* הכוונה במושג 'רוח' היא ליכולתו של האדם להיות מושפע ומונחה על-ידי השראה עליונה, בין אם נקרא לזו  רוחנית, אלוהית או בכל שם אחר.

תרופת נגד לאגואיזם האנושי

השילוש החברתי, אם כן, איננו תכנית מופשטת אלא פיתוח רגישות לתנאים מסוימים שיאפשרו את חדירת הרוח. למה הדבר דומה? למצב בו צוות מורים מחפש אחר הצורה הטובה ביותר לפתח ילד מסוים בכיתה. כל אחד מן הצוות יכול בוודאי להביע את דעתו בנושא, אך אם יקדישו זמן לשבת יחד, לחשוב ולהתבונן בילד בכל מיני דרכים, יעלו מפגישתם דברים שאחרת לא היו יכולים לעלות. למורים אין כל דרך לדעת מה בדיוק יעלה בפגישה, אלא אם כן יקיימו אותה. כל שביכולתם לדעת הוא שאם יתקיימו התנאים לפגישה מיוחדת מסוג זה – יתאפשר לרוח להתבטא דרכם ומשהו חדש יוכל להתגלות.

שטיינר נשא עמו מאפיינים אלו של העבודה הרוחנית האישית גם למישור החברתי וחידש כאן משהו עבור האנושות: כשם שניתן לפתח תנאים מסוימים בכדי לעורר את הרוח במישור האישי, כך ניתן לפתח אותם גם במישור החברתי. וממילא, ככל שהבעיות החברתיות בוערות יותר, כך אנו עדים לצורך הולך וגובר להחדרת הרוח גם במישור זה. מתקיים כאן היזון חוזר: ההתפתחות האישית מזינה את זו החברתית ולהיפך. בשנים האחרונות, עם התעצמותן של בעיות חברתיות כגון משבר האקלים, הקיטוב החברתי ועוד – רבים חשים דחיפות לקדם צורות חדשות של כלכלה וממשל. בדיוק סביב מגמה זו ראוי כי ישתלב השילוש החברתי, שכן הוא מושתת על ההבנה, שהתמודדות שלמה ובת-קיימא עם מגוון הבעיות שהעולם הארצי מציב בפנינו, תתרחש רק עם התעוררות הרוח ומציע את התנאים להתעוררות זו. כלל לא מובן מאליו לחיות על בסיס הנחת מוצא זו – אבל חייבים להכיר בכך ששאלת הרוח יושבת בלב השילוש החברתי. הניסיונות להתמודד עם הבעיות החברתיות תוך התעלמות מהעובדה שעולמנו מעוצב סביב התפתחות רוחנית – יינטו להסתבך במוקדם או במאוחר. שכן בעיות אלו הן, בפשטות, סימפטומים המאותתים על הזנחתה של התפתחות זו. ממלחמות דרך משבר האקלים ועד לבעיית העוני או לפיתוחן של טכנולוגיות ממכרות – קשה לחשוב על בעיה חברתית אחת שבמקורה איננה תולדה של האגואיזם האנושי שעבורו ההתפתחות הרוחנית עשויה להוות "תרופת-נגד". מי שיראה את אתגרינו החברתיים מפרספקטיבה כזו יכיר גם בנחיצותו הקריטית של השילוש החברתי עבור זמננו. 

השילוש החברתי מזהה שלושה סוגי יחסים במסגרת החיים החברתיים: רוחניים-תרבותיים, הסדרתיים-פוליטיים (חוקים, כללים, נורמות, תקנות, רגולציות) וכלכליים. כל אחד מאלו נובע ממקור אחר ומשרת תכלית שונה שתוגשם באופן מיטבי תחת תנאים אוטונומיים. תכליתם של היחסים הרוחניים היא כל הקשור בהתפתחות; תכליתם של היחסים הפוליטיים היא שמירה על כבוד האדם וזכויותיו; ותכלית היחסים הכלכליים – סיפוק הצרכים החומריים. הטענה המרכזית של שטיינר היא שכדי שחברה תתנהל בצורה מיטבית אין צורך לארגן אותה מתוך מרכז אחד, אלא להקפיד על אוטונומיות לכל אחת משלוש הדינמיקות (רוח, מדינה וכלכלה) - וכך, מתוך יחסי הגומלין האוטונומיים ביניהן, הסדר החברתי ייווצר כבר מאליו.

שטיינר מצא כי שלושת ערכי המהפכה הצרפתית: חירות, שוויון ואחווה, קשורים לכל סוג יחסים, כאשר חירות קשורה ברוח, שוויון בפוליטיקה ואחווה בכלכלה. הרוח, ברמה החברתית, דומיננטית במיוחד בכל הקשור לדת, רוחניות, אמנות, תרבות, חינוך, השכלה גבוהה (והכשרות למיניהן), מדע, יזמות ומנהיגות. המשותף לכל הפעילויות הללו הוא שהן נובעות מתוך כישוריו האישיים של האינדיבידואל. כישורים אלו הם למעשה הנביעה הנסתרת והיצירתית, ממנה שואבת החברה את חידושיה ואת התפתחותה. לעולם אין לדעת אילו "מים חיים" עשויים לנבוע מן הנביעה, וזו אחת הסיבות שדווקא החירות תואמת אותה – שכן שום גורם חיצוני, מלבד בעל הכישרון עצמו, אינו מסוגל לדעת מה מבקש להיוולד מתוכו. עסק מסחרי אינו חופשי, שכן הוא תלוי בשרשרות הייצור וברשת הכלכלית, גם המגזר הציבורי תלוי במערכת התקנות והחוקים של המדינה. הפעילות האינדיבידואלית, מאידך, נשענת רק על עצמה. לכן, תנאי ראשון עבור החדרת הרוח בחברה הינו שחרור חיי הרוח החברתיים כך שיהוו סמכות לעצמם.

באיזה מובן חיי הרוח כיום אינם סמכות לעצמם?  

כיום, על פי רוב, אמן או כל איש רוח, נחשב בעיני החברה, ופעמים רבות גם בעיני עצמו, לבעל עסק. לא מתקיימת הבחנה בין תוצרי עבודתו לבין מוצרים או שירותים אחרים. מכיוון אחר של הסוגייה, ניקח למשל מורים ומרצים הנחשבים לעובדי מדינה או ציבור: האלמנט המסחרי-פרנסתי הקשור בעסקים והאלמנט הפקידותי-בירוקרטי הקשור במערכות המדינה, מרחיקים את אנשי הרוח האלה מביטויו המלא של כשרונם, ומסוגלים אף להוביל לכך שבסופו של דבר לא יתקיים כל קשר בין פעילותם לבין התפתחות. לכן, נחוץ קודם כל להכיר בכך שאלו הם מקצועות מסוג שלישי, המבקשים לעצמם תנאים שונים מאלו המתאימים לכלכלה או למדינה. אנשי הרוח ייאלצו כמובן עדיין להוכיח את נחיצותם ולהתפרנס, אך בדרך שונה מהותית מזו של סחר כלכלי או של כספי ציבור.

לתת לכסף למות

שטיינר טען כי הכסף המשולם במסגרת שלושת סוגי היחסים (רוח, כלכלה ופוליטיקה) נראה אומנם זהה במבט חיצוני, אך במהותו הפנימית מתקיים הבדל עצום, ולמעשה כלל לא מדובר באותו כסף. אם לתמצת בקצרה נושא רחב היקף זה, שטיינר טען כי כמו כל דבר בריא המתקיים במחזוריות של חיים ומוות, כך יהיה בריא גם עבור הכסף להתכלות לאחר שהתהווה. אם הכסף רק מתהווה ולא מאפשרים לו להתכלות, נוצרות מחלות כלכליות-חברתיות. כיצד נראית מחלה? נכון ל-2022 אחוז אחד של אוכלוסיית העולם מחזיק ב-46 אחוזים מעושרו. מנקודת מבט אובייקטיבית, המדברת על יעילות ולא על מוסרנות, אין שום הגיון בצבירת הון בקנה מידה שכזה בידיים בודדות. עודפי הכספים כמו נתקעו בענן מבלי לרדת חזרה לקרקע - תמונת מראה המרמזת על כך שנחוץ לכסף להתכלות.

כל עוד לא הגדרנו את חיי הרוח, נותרנו רק עם הוויכוח הנצחי בין שתי החלופות: כלכלה ומדינה. אך לאחר שהגדרנו את חיי הרוח והצבענו עליהם כאלמנט שלישי, ניתן להזרים אליהם את עודפי הכספים כהשקעה מעשית בעתידנו. סבסוד, מענקים, מלגות ותרומות למיניהם הם כסף שמוחלף בתמורה לרווח עתידי - שיתגלם בהתפתחות החברה. חשבו רק כמה כישרונות יתרמו לחברה אם נפתח תפיסה של חופש אוטונומי לפעילותם, ובו בזמן נבין את הצורך בהזרמת עודפי הון לפרנסתם. חשוב להבהיר שוב כי לא מדובר כאן על פיזור כספים ללא הבחנה: כמו בכל השקעה, תמיד יהיו גם "הפסדים". אבל השאלה המרכזית – האופיינית לעולם ההשקעות – לא תהיה האם חלק מן הכספים יצא מבלי לשאת פרי, אלא האם הרווח הכללי עלה על ההפסד. כלומר, האם ובאיזה היקף נצא כולנו נשכרים מפירות הרוח שיתגשמו בעולם כתוצאה מהשקעה זו. 

צעד גדול ראשון בכיוון הנכון יהיה להכיר בכל זה ולתחום תודעתית את קשת הפעילויות התרבותיות-רוחניות כתחום שלישי העומד בפני עצמו. הצעד הגדול הבא יהיה לקדש את האוטונומיות של התחום, מתוך הבנה שזהו למעשה משאב החיים של כולנו. קידוש זה יתבטא ברגישות רבה לאופן שבו הצורך בפרנסה או ההכפפה לחוקים מופשטים מסוגלים לדלדל משאב זה ולהובילנו לניוון חברתי. כך למשל, האלמנט ההתפתחותי של עבודת המורה מתנוון כאשר מוכתב לו על ידי המדינה מה ללמד. תחת השפעתה של המדינה הוא הופך הלכה למעשה למעין פקיד בירוקרטי המעביר אינפורמציה. יותר מקידוש האוטונומיות של חיי הרוח לא נחוץ לעשות: באותו אופן בו במישור ההתפתחות האישי, האגו – אותו "מנהל" פנימי ריכוזי באדם, המודד ומבקר את עצמו על כל צעד ושעל – מתרכך לנוכח התעוררותה של הרוח; כך, ככל שתרוכך ההכוונה הפוליטית והכלכלית של הפעילות הרוחנית, תלך ותתעצם תרומתה החיונית של הרוח לחברה.

על אנשים ותפוחים

היחסים הפוליטיים שונים מהותית מאלו הרוחניים. כאן אנו עוברים מן הדגש על האינדיבידואל לדגש על היחסים שבין אדם לחברו. מתנתה של הרוח לחברה היא התפתחות, מתנתה של הפוליטיקה, מאידך, הינה הסדרה חברתית. אם בבסיס היחסים הרוחניים ישבו הכישורים האישיים כאן יושבת בבסיס הזכות – ומתקיים קשר מהותי בינה לבין ערך השוויון. למשל, אם אני לא יכול להפעיל מוזיקה רועשת באמצע הלילה, תודעת הזכויות שלי מבקשת לדעת שאף אחד לא יוכל. חוק סלקטיבי, המשתנה מאדם לאדם, מאבד את משמעותו ואיננו מוביל להסדרה. במרחב זה אנו שמחים אפוא שהפעילות איננה חופשית, אלא דווקא תלויה במערכת התקנות והחוקים שקבענו לעצמנו כחברה באמצעות המדינה. השוויון הוא הערך הדומיננטי במישור יחסים זה ומעניין לבחון אותו על רקע אי-השוויון המובנה בכלכלה וברוח: בעוד שערכו של מוכר התפוחים (כלכלה) משתנה בעיניי בהתאם לצורך שלי בתפוחים, וערכו של הסופר (רוח) משתנה אף הוא בעיניי  – בהתאם לרצוני לשאוב ממעיינותיו הרוחניים, ערכו של שכני (הסדרה), בכל הנוגע לזכויותיו שייך לו ומצוי מחוץ לתחום שיפוטי. בשונה מאופיין של הכלכלה והרוח, במישור ההסדרה החברתית כל חריגה לעבר סלקטיביות תיצור בהכרח אפליה ופגיעה בכבוד האדם. כך נטוע, אם כן, ערך השוויון עמוק בבסיס יחסי הזכויות.

בעוד שברוח הדגשנו את האינדיבידואל ובמדינה התמקדנו ביחסי אדם וחברו, בכלכלה אנו משלימים עוד צעד החוצה ומדגישים את הטבע או החומר. בבסיס היחסים הכלכליים מצויה הסחורה; הכלכלה מספקת לחברה את צרכיה החומריים. החומר הינו דבר מוגבל מעצם טבעו ולכן בהכרח נוצרת בכלכלה דינמיקה של דבר אחד שהוא על חשבון השני. זו דינמיקה מיוחדת ומעניינת שלא בהכרח צריכה להוביל לאסוציאציות שליליות של אגואיזם, תחרותיות ומאבק. ערך האחווה משתקף מתוך מהותה של כלכלת החליפין, שבה כל אחד מאיתנו תלוי לחלוטין בסחורות שמייצר הזולת, ובמקביל, כל אחד חייב להיענות לאיזשהו צורך של הזולת אם ברצונו להתפרנס. האחווה לא עומדת בסתירה לאלמנט האינטרסנטי של הכלכלה: יחסים אלו מתנהלים מתוך נקודות מבט הדדיות ומנוגדות בו זמנית. ההדדיות מתבטאת בכך שמוכר התפוחים מעדיף את חמשת השקלים שלי על פני התפוחים שלו ואני מעדיף את התפוחים על פני חמשת השקלים שבכיסי. הניגודיות מתבטאת בכך שככל שמחיר התפוח יעלה – אני אאלץ לעבוד יותר ולייצר יותר ערכים כלכליים בכדי לעמוד במחירו; ומאידך, ככל שהוא יוזל, החקלאי והסוחר יאלצו לעבוד ולייצר יותר תפוחים בכדי לספק את צרכיהם. שטיינר חזר והדגיש כי דווקא הכלכלה, על החיכוך החומרי והאינטרסים המנוגדים הקשורים בה, מלאת פוטנציאל עבורנו להתמרה באמצעות האחווה, כאשר כל התמרה שכזו מקדמת אותנו בתהליך התפתחותנו. שטיינר הציע שהאינטרסים הכלכליים המנוגדים סביב שאלת המחיר לא ייושבו באופן שרירותי ועיוור על ידי כוחות הביקוש וההיצע אלא מתוך התבוננות אובייקטיבית המביאה בחשבון את נקודת מבטם של כל בעלי העניין, מהיצרן ועד לצרכן, ומגיעה להסכמות.

אינטרסים מנוגדים יכולים אומנם להתקיים גם ביחסים הפוליטיים, אבל מה שמונח בבסיסם איננו החומר עם המוגבלות המובנית המאפיינת אותו. לכן, אם על פי שיטת הצבעה מסוימת עמדתו של צד אחד ניצחה את עמדתי, אין לי כעת "פחות" ממשהו שהיה בחזקתי ועבר כעת לצד המנוגד. גם בחיי הרוח לא מתקיימת דינמיקה של אינטרסים מנוגדים. גם אם אדם אחד חושב שרעיון הוא טוב ושני חושב שהוא גרוע – תתקיים אולי תחרות כלשהי בין הרעיונות, אבל דבר לא יגרע מחזקתו של הצד שדעתו לא זכתה לאהדה. לא כך באינטרסים המנוגדים סביב שאלת מחיר התפוח – בה תמיד יגרע משהו מחזקתו של אחד הצדדים.

עובדי התברואה בחנות הספרים

לאחר שסקרנו את שלושת סוגי היחסים ואפיינו מעט את ההבדלים ביניהם, חשוב גם להדגיש כי כל סוג כזה משתלב בשניים האחרים. לפני שננסה להמחיש השתלבות זו, אזכיר כי הדינמיקות החברתיות השונות מקבלות את צביונן מתוך תכליתן: התפתחות, הגנה על זכויות אדם וסיפוק הצרכים החומריים.

כדוגמה לפעילות רוחנית ניקח אדם הכותב ספר: את ההיבט הכלכלי של פעילותו הרוחנית יהוו למשל יכולתו לקיים את עצמו בזמן הכתיבה וכל מה שקשור בתהליך ההוצאה לאור. היבט הזכויות של פעילותו יתבטא למשל בכך שיהיו לו זכויות יוצרים על הספר. מה בעצם הופך את פעילותו לרוחנית? עצם העובדה שהוא מפתח משהו.

כדוגמה לפעילות כלכלית נחשוב על בעל חנות ספרים: ההיבט הרוחני של פעילותו הכלכלית מתבטא בפיתוח העסק שלו - מרמת הרעיון ועד למימושו, כמו גם בכל ההחלטות הניהוליות שלו. היבט הזכויות של פעילותו יתבטא למשל בתשלומי הארנונה של חנותו לעירייה. ומדוע פעילותו כלכ­לית? משום שהוא נמצא בחנות על מנת למכור ספרים. זהו מענה על צורך חומרי שבעל החנות מספק עבור הסופרים וצרכני הספרים.

נשלים המחשה זו באמצעות עובדי התברואה של העירייה שהגיעו לחנות הספרים בעקבות תלונה של בעל החנות על ריח ביוב שעלה מהרחוב. המשכורות, הרכב, כלי העבודה וכו' יהוו את ההיבט הכלכלי של פעילותם. כשרונם במילוי תפקידם יהווה את ההיבט הרוחני. ומה הופך את פעילותם לציבורית? עובדת היותם שם בכדי להגן על זכותם של התושבים לבריאות. קיבלנו אפוא תמונה מורכבת, בה עמדנו על ההבדלים המהותיים בין שלושת סוגי היחסים וראינו כיצד בכל סוג יחסים מתקיימים גם היבטים של השניים הנוספים.

כיצד אם כן, משתנים חייהם של המשתתפים בדוגמאות הללו, בחברה שהתעוררה לשילוש חברתי? החברה תסתכל על הסופר אחרת מאשר היום, היא תבין את נחיצותו ותהיה מוכנה להשקיע בו למען עתידה. בזכות האוטונומיה הרוחנית, בעל חנות הספרים ועובדי התברואה יהיו כנראה מוסריים יותר בעבודתם, ואולי אף יצירתיים יותר, שכן האוטונומיות הרוחנית עשויה להשפיע ולהגביר גם את ההיבטים הרוחניים של פעילויות המדינה והכלכלה.

כך או כך, חשוב להבין שהשילוש החברתי מקבל את משמעותו רק כאשר הוא מיושם על גופים חברתיים מהסוג שנקרא היום "מדינות", ולא על מוסדות או יישובים המהווים חלק בתוכם. שכן, משמעות אוטונומית מתקבלת רק כאשר אין היררכיה, ואין צורך להכריע איזה מבין שלושת האספקטים – רוח, כלכלה או פוליטיקה – הוא העיקרי.

כאשר מדברים על מוסד או יישוב, החלוקה האוטונומית של שלושת האספקטים מאבדת את משמעותה: תמיד יהיה אספקט אחד שבצדק יגבר על האחרים, ובמרבית היישובים למשל, מה שמצוי בבסיס – כגורם המהותי והתכליתי היא הזכות למגורים. לכן, במרבית היישובים, אם יבוא תושב וירצה להכפיף פעילויות רוחניות מסוימות על כל התושבים, קרוב לוודאי שיקומם עליו את שכניו, הרואים את היישוב כמוסד השייך לספרה הפוליטית. לעומת זאת, בקהילה לומדת, עשויים התושבים להתקומם למול מגמה של התיישבות לצורך מגורים בלבד, תוך דלדול הפעילות הרוחנית שלשמה הוקם היישוב.

אם נרצה ליישם את השילוש החברתי ברמת המיקרו, נוכל לפתח יוזמות רוחניות וכלכליות המודעות להיותן חלקים במשולש ושואפות לפעול ברוחו. יוזמות רוחניות ישאפו לאוטונומיה על פי עקרון החירות, ויוזמות כלכליות ישאפו לאוטונומיה ברוח האחווה. בנוסף, עצם הזיהוי של שלושת הכוחות כאספקטים של המיזם, עשוי לתרום ליצירת הרמוניה במוסד ולשמירה על בריאותו.

למנוע את המחלה

שתי קטגוריות של בעיות חברתיות מקבלות אפוא מענה באמצעות השילוש החברתי. אחת, בעיות הנובעות מערבובים בין סוגי היחסים. בדוגמת אנשי החינוך, למשל, ראינו כיצד מוטיב הבירוקרטיה עלול להתערבב באופן משבש במרחב של יחסים רוחניים. במקרה כזה, מדובר במוטיב בריא שהתערבב במרחב לא מתאים. הקטגוריה השנייה כוללת בעיות הנגרמות למשל משחיתות מוסרית או תאוות בצע , שאינם מוטיב בריא המחפש את הקשרו המתאים – אלא תופעות שפשוט רצוי למנוע כמידת האפשר. בתחילת המאמר ציינתי שכל הבעיות החברתיות שמהן אנו סובלים מקורן באגואיזם האנושי והזכרתי שהשילוש החברתי מתמודד עם קטגוריה זו באמצעות שחרור חיי הרוח. כך, בפרפראזה על ציטוטו המפורסם של א.ד גורדון: במקום להילחם בחושך, שטיינר העמיד הצעה פרגמטית לאופן בו ניתן להגביר את האור.

נסיים עם דוגמה קצרה, אקטואלית לישראל, של האופן בו ההבחנה המהותית בין שלושת סוגי היחסים נותנת מענה לקטגוריה הראשונה, כלומר לסוגי יחסים שמתערבבים שלא בטובתם. להבנתי, האלמנט ההתפתחותי של היהדות החרדית מתערבב כיום באופן משבש עם האלמנט השוויוני של הפוליטיקה, כאשר הזכות השוויונית להצבעה לכנסת משרתת את התעצמותם של אינטרסים רוחניים. דברים הנעשים בהקשר של התפתחות רוחנית כגון לימוד תורה וקיום אורח חיים הלכתי, התערבבו לתוך המרחב של אמצעים הסדרתיים כגון חוקים ותקנות, בירוקרטיה, כספי ציבור וכיו"ב. לו הייתה תכליתם של החיים הציבוריים (הגנה על כבוד האדם וזכויותיו) חדה וברורה יותר – לא מתוך אג'נדה, אלא מתוך ראיית עומק של ההבדל המהותי בינם לבין סוגי היחסים האחרים – היינו ניצבים על תשתית בריאה הרבה יותר בנושא זה והדת הייתה נותרת חופשית לחלוטין לפרוח ולשגשג, תוך הפרדה מוחלטת מהשדה הפוליטי. מבט תבוני המבחין בין שלוש דינמיקות-היחסים ומבדיל ביניהן היכן שנחוצה הבדלה, מסייע במניעת הצטברותם של מתחים. או, כפי שמלמדת מימרה סינית עתיקה: "הדרך הנכונה לרפא מחלה היא למנוע אותה".