בסדנאות שאני מנחה, כשאני מבקשת מהמשתתפים להקדיש מדי בוקר זמן להתבוננות ולכתיבה, "אפילו רבע שעה יכולה להספיק בהתחלה," אני מדגישה, כמעט כולם אומרים לי: "אין לי זמן לזה." כשאני מוסיפה ומבקשת להקדיש בסופי השבוע זמן ממושך יותר להתבוננות – הם חושבים שנפלתי מהגג. ואני? אכן נפלתי או למען הדיוק הפכתי את היוצרות: קודם אני, אחר כך השאר.

"זה מותרות. לעסוק במודעות עצמית – זה מותרות," כן, גם את המשפט הזה אני שומעת לא מעט. "לא כולם יכולים להרשות לעצמם, את יודעת, להתבונן על חייהם," ממשיכים להסביר לי, מבט של תוכחה מלווה לעתים את דבריהם.

אבל אני בטוחה שלא מדובר במותרות, אלא דווקא במחויבות בסיסית שלנו לעצמנו ולחברה. כל אחד חייב להיות מודע לעצמו ולחייו, להתפתח התפתחות אישית ולבטא את עצמו, את פנימיותו. זו מחויבות בסיסית שלנו: קודם כל לעצמנו, אך גם למי שקרוב ללבנו – רק כך נוכל לתמוך בהם בדרכם הנכונה, וגם לחברה בכלל, כי כשאנשיה שלמים – גם היא תהיה.

"האדם במלוא התפתחותו הוא שיאה של החברה במלוא התפתחותה." (מקס הורקהיימר, ליקוי מאורות התבונה).

איך עושים את זה?

איך מגיעים למצב שבו אנשים יוכלו – גם מבחינת זמן וגם מבחינת משאבים – להתפנות לעבודה פנימית ולרוח?

א) התרבות צריכה לעודד במסריה התפתחות אישית וביטוי אישי, ולתמוך בכך באמצעות הסדרת מרחבים מצוידים (קבועים ומזדמנים) כמו גם הזדמנויות (אירועים, פסטיבלים) ללימודים מגוונים ולביטוי אישי. התרבות תאפשר את המסגרות, התכנים ייקבעו על ידי המשתתפים.

ב) החברה צריכה לאפשר זאת. איך? רעיון השילוש החברתי, שמוצג בהרחבה באתר זה, מציג את אבני הדרך ליצירת תנאים שישחררו את הרוח ויאפשרו לאנשים –  גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה פוליטית-מדינית – להקדיש זמן להתפתחות וביטוי חופשי.

"הדגש בחלוקה התלת-מיגזרית מושם על האדם היחיד ועל הגרעין הרוחני שבו. על מנת לתת לפרט להתפתח כראוי, חייבת המדינה לסגת ולהישאר ניטראלית." (אודו הרמנסטורפר,  "הפרט והמדינה").

ומה יקרה כשיהיה לנו מרחב שיאפשר לנו להתפתח ולבטא את עצמנו?

זו שאלת השאלות ואת התשובה לה נצטרך לחכות ולראות. אבל אני מאמינה – ואני כמובן לא לבד – שכולנו חלקים מפאזל אנושי גדול, וכשכל אחת ואחד יהיו מודעים לעצמם, יימצאו במקומם הנכון ויביאו את פנימיותם לידי ביטוי – או אז הפאזל יתחבר כולו ושירה אחת כמקהלה מתואמת תשמע בעולם.

ועל זאת אוסיף מילים שכתב לי לאחרונה חבר, בעניין אחר לכאורה של קיום מצוות: "מי שהאמת הפנימית שלהם, שבוערת בהם, היא זו שדוחפת אותם... בפניהם כל השמיים ושמי השמיים פתוחים, לעוף את מעוף ההגשמה והמימוש של כל רגע מחייהם."